החסם הוא השאיפה של הבקשה, לא המודל

התקרה נמצאת בבקשה

רוב האנשים משתמשים במודל חזק למשימות קטנות וחד-פעמיות, ומבקשים את מה שהם כבר יודעים לבקש. המודל עושה בדיוק את זה. לכן איכות התשובה מוגבלת על ידי השאיפה של השאלה, לא על ידי מה שהמודל מסוגל לעשות.

זו תזוזה. לפני כמה שנים הגבול ישב במודל, והנחיה הייתה דרך לעקוף אותו. היום הגבול יושב לרוב אצל מי שמקליד. מבקשים סיכום, מקבלים סיכום, גם כשהמודל יכול היה לבנות מחדש את הניתוח שמאחוריו.

ארבעה כפתורים

אני מפרק בקשה שאפתנית לארבע הגדרות שאפשר לסובב.

מהירות. כמה מהעבודה מעבירים בבת אחת, ובאיזו מהירות מצפים לקבל אותה בחזרה. מודל שעושה אחר צהריים של עבודה בדקות מתבזבז על שאלה בשורה אחת.

גובה. מכוונים מעל מה שנאמר מילולית. הבקשה מנסחת משימה, אבל המטרה שמאחוריה בדרך כלל גדולה יותר, והתשובה צריכה לשרת את המטרה.

עומק. מתחילים מחומר גלם ולא מתקציר של מישהו אחר. מודל שעובד מסיכום יורש כל בחירה שהמסכם עשה. מודל שעובד מעסקאות, תמלולים או מסמכי מקור עושה בחירות משלו.

טווח. מציינים את השיטות והכלים שמומחה בתחום היה שולף, ולא רק את אלה שאתם מכירים במקרה.

הבעיה היא שסיבוב הכפתורים דורש לדעת מה מומחה היה עושה. לעיתים קרובות אתם לא יודעים. את הפער הזה סוגר החלק הבא.

מבקשים מהמודל את מה שלא ידעתם לבקש

מוסיפים את זה בסוף כל בקשה לא טריוויאלית:

לפני שאתה מבצע את העבודה, ענה על ארבע שאלות. (1) מה איש מקצוע מוביל בתחום הזה היה עושה שלא ביקשתי? (2) מהו חומר הגלם הגולמי ביותר שהוא היה מתחיל ממנו, במקום חומר מעובד או מסוכם? (3) באילו שיטות וכלים ספציפיים המומחה הזה היה משתמש? (4) מה, חוץ ממך ומני, יראה שהתוצאה נכונה? אחר כך נסח מחדש את הבקשה שלי כך שתבקש בדיוק את זה, הצג לי אותה, ובצע אחרי שאאשר.

המודל יודע על עבודה מקצועית הרבה יותר ממה שבקשה בודדת מוציאה ממנו. ההוראה הזאת גורמת לו להשקיע את הידע הזה בניסוח המשימה, לפני שהוא משקיע אותו במשימה עצמה.

השאלה הרביעית עושה את העבודה האמיתית

שלוש השאלות הראשונות מעלות את השאיפה. השאלה הרביעית משנה את סוג התשובה שמקבלים.

בלעדיה, השופטים היחידים של התוצאה הם המודל ואתם. המודל כותב טקסט שוטף בין אם הוא צודק ובין אם לא, ואתם קוראים מהר. "נשמע טוב" הוא כל המבחן.

בדיקה חיצונית מחליפה את זה במשהו שיכול להיכשל. התאמה מול הנהלת החשבונות, סט בדיקות, מקור ראשוני, מערך נתונים שני, חישוב שנעשה בדרך אחרת. כשהמודל נאלץ לנקוב בבדיקה מראש, העבודה נבנית כך שתעבור אותה, ויש לכם דרך לגלות אם לא עברה.

הנה הצורה. כשמבקשים ניתוח של קובץ מכירות, המודל מסכם אותו. כששואלים מה אנליסט היה בודק, הוא בונה את ההכנסות מחדש מהעסקאות הגולמיות ומתאים את הסך מול הנהלת החשבונות.

איפה זה נשבר

זה לא מתאים לכל דבר. משימה פשוטה, כמו ניסוח מחדש של מייל או המרת פורמט של תאריך, לא מרוויחה כלום מארבע שאלות ומבקשה שנכתבה מחדש. רק מוסיפים עלות.

וזו עלות אמיתית. יותר חשיבה לפני העבודה פירושה יותר טוקנים ויותר זמן. במשימה שרצה פעם ביום, זה מצטבר.

הסיכון הגדול יותר הוא ההיקף. כששואלים מה איש מקצוע מוביל היה עושה, מודל יכול לתאר שבוע עבודה למשימה שדרשה שעה. הוא עלול להציע כלים שאין לכם או בדיקות שאתם לא יכולים להריץ. בגלל זה ההוראה מסתיימת בשלב אישור. הניסוח החדש הוא הצעה. קוראים אותו, גוזמים מה שלא צריך, ורק אז נותנים לו לרוץ. מי שמדלג על השלב הזה מוסר למודל את ההחלטה על ההיקף.

מה עושים השבוע

בחרו משימה אחת שבדרך כלל הייתם מבקשים בשורה אחת, כזו שחשובה מספיק כדי שיבדקו אותה. הדביקו מתחתיה את ההוראה שלמעלה. קראו את הניסוח החדש לפני האישור, והסתכלו הכי קשה על השאלה הרביעית. אם הבדיקה שהמודל מציין היא כזו שאפשר באמת להריץ, שיניתם את מה ששווה התשובה.

כדי שזה יהיה קבוע בתחום עבודה מסוים, שמים את ההוראה בהנחיות של פרויקט בקלוד, והיא חלה על כל מה שעושים שם.